פרק ט

מי הם המודדים

נאמר (דברים כא ב):

וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל

במשנה (סוטה מד:) שנויה מחלוקת תנאים לגבי מספר הדיינים חברי בת הדין הגדול שבירושלים, שהיו יוצאים לצורך המדידה-

שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. רבי יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושופטיך שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד.

בגמרא (מה.) מובא שרבי אליעזר בן יעקב חולק על שיטות חכמים ורבי יהודה שבמשנה. לשיטתו, המונח "שופטיך" מורה על כך שהמלך והכהן הגדול צריכים לצאת למדידה^[134]. כמו כן הגמרא מוכיחה שלשיטת רבי אליעזר בן יעקב צריכים כל דייני הסנהדרין לצאת למדידה, ואין די בחלק מהם.

הרמב"ם פוסק כרבי יהודה.

הורדת העגלה לנחל

נאמר לגבי הורדת העגלה לנחל:

וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (דברים כא ד)

המשנה (מה:) ממשיכה לגולל את המעשים הכרוכים בעריפת העגלה:

נפטרו זקני ירושלים והלכו להן זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול ואין המום פוסל בה ומורידין אותה לנחל איתן. איתן כמשמעו- קשה. אף על פי שאינו איתן כשר.

בגמרא (מו.) מובאת ברייתא ובה מחלוקת לגבי המשמעות של "נחל איתן". לדעה אחת הכוונה לקשה, כמו במשנה ובדומה ללשון הפסוק "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ" (במדבר כד כא). לדעת אחרים הכוונה ליַשַן, כמו בפסוק "גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא" (ירמיהו ה טו), כלומר מדובר באדמה שלא הובאה ממקום אחר.

רש"י על התורה מבאר שמדובר בנחל קשה, שלא נעבד. נראה שזוהי הבנתו במשנתנו. לפי הבנה זו הנאמר בנחל "אשר לא יעבד בו", הכוונה שבעבר לא נעבד, ולכן האדמה שם קשה.

המשנה והספרי^[135] (פרשת שופטים פיסקא רז) פוסקים שהצורך בנחל איתן אינו מעכב בדיעבד.

עריפת העגלה ורחיצת ידי הזקנים

המשנה הנ"ל (מה:) ממשיכה בתיאור מעשה העגלה:

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו..."

הגמרא (מו:) מוכיחה את דברי המשנה לגבי מקום רחיצת הידים מיתור המילה "הערופה" שבפסוק "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר... יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל", כלומר, יש לרחוץ את הידיים על מקום עריפת העגלה בנחל. הספרי כותב שבניגוד לזקני הסנהדרין, שרק שלושה או חמישה מהם צריכים להגיע (ראה לעיל), זקני העיר הקרובה כולם צריכים לרחוץ את ידיהם, שנאמר בהם "וכל זקני העיר ההיא".

הראשונים חלקו לגבי זהות זקני העיר. הרמב"ם כותב שאלו בית הדין של העיר יחד עם כל זקניה. כלומר, כל מנהיגי הציבור.

לעומתו, המאירי (מד: ד"ה "אמר המאירי") כותב שמדובר בבית הדין של אותה עיר בלבד.

אמירת הזקנים

המשנה ממשיכה ומבארת את פשר אמירת הזקנים-

וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן?! אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון) ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה)^[136]

בעניין הבנת היחס בין הרצח לבין הוידוי קיימות כמה דעות בפרשנים-

תרגום יונתן מסביר שהזקנים מצהירים שלא בא הרוצח לידיהם ופטרוהו ללא עונש, וגם שלא ראו מי הוא הרוצח.

כך גם מוסבר בירושלמי (פרק ט הלכה ו) המסביר שזהו פירוש לדברי המשנה כאמורים כלפי הרוצח^[137] (כלומר, לא פטרנוהו ללא עונש ולא הנחנוהו מלדון בו). הירושלמי מסביר עוד שדרך החכמים בבבל ("רבנין דתמן") לפרש שדברי המשנה אמורים כלפי הנרצח (כלומר, שלא פטרנוהו ללא מזון ולא הנחנוהו לבדו ללא ללוותו, בהתאמה להוספות שנוספו במשנה שבגרסתנו)^[138].

האבן עזרא אינו מתייחס לדברי המשנה, אלא רק לתמיהתה, ומעלה את האפשרות שעצם העובדה שנתגלגל להיות מקרה רצח שכזה ליד העיר קשור בכך שגם ביד זקני העיר יש עבירה בדומה לה.

על פי דרך הבבלי, ש"פטרנוהו" ו"הנחנוהו" אמורים כלפי הנרצח, קיימות כמה דעות באשר למהות הוידוי:

התורה תמימה מסביר שהכוונה היא שהאכלת הנרצח כראוי עוזרת לו להיות בעל כח לעמוד בפני הקם עליו לרוצחו ולהינצל (לגבי הליווי פשוט שיש בו בכדי להציל).

רש"י (מה:) מסביר שאף לשיטת הבבלי "לא בא על ידינו ופטרנוהו ללא מזון" אמור כלפי הרוצח, וזאת מתוך הנחה שהרוצח רצח למטרות שוד כי לא היה לו מה לאכול.

במשנה (סוטה לב.) נמנים הדברים שהזקנים והכהנים אומרים בפרשת עגלה ערופה עם הדברים שיש לאומרם דווקא בלשון הקודש. הגמרא (מד:) מסבירה שהדבר נלמד מגזירה שווה בין הנאמר בברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל "וענו הלוים ואמרו"^[139] לבין הנאמר בעגלה ערופה לגבי הזקנים "וענו ואמרו".

אמירת הכהנים

בפסוקים נאמר לפני אמירת הזקנים "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" וכו'. לאחר האמירה "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ..." באה בקשת כפרה "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

המשנה (מו.) כותבת שבקשת כפרה זו הינה המשך דבריהם של הלויים שנוכחותם מוזכרת למעלה מזה^[140].

הספרי לומד מהנאמר "בני לוי" שפעולה זו כשרה גם בכהנים בעלי מום, בניגוד לעבודה במקדש^[141].

כיצד מודדין ולאילו ערים

המשנה בעירובין (נח.) כותבת שכאשר מודדים תחום שבת, וישנו בדרך הר שבין תחילת המדרון העולה לבין סוף המדרון היורד ישנם פחות מחמישים אמה בקו ישר המחבר ביניהם, ניתן להתעלם מהשיפוע שביניהם. לעומת זאת, אם בין שתי הנקודות יש יותר מחמישים אמה בקו ישר, יש למדוד את המרחק לאורך המדרון המשופע, אך הקלו חכמים למודדו לא בדיוק אלא בדרך הבאה- נעזרים בחבל של 4 אמות, אדם אחד מחזיק את החבל סמוך לרגליו, ואדם העומד למטה ממנו מחזיק את החבל סמוך לחזהו, וכך נמדדים כל מקטעי המדרון. מכיוון שחבל המדידה מוחזק בצורה מאוזנת יותר מאשר שיפוע המדרון שתחתיו, הוא מודד אורכים קצרים יותר מאשר אם היתה המדידה מתבצעת על ידי חבלים המקבילים למדרון. דרך מקלה זו למדידת מרחקים נקראת "קידור" (או לגרסאות מסויימות- קידוד).

בגמרא בעירובין (לה:) אומר רב נחמן שבמדידת תחום ערי מקלט ובמדידת העיר הקרובה כחלק ממעשה עגלה ערופה אין נוהגים בקולא זו של קידור, שכן מדידתם היא מהתורה.

הגמרא (סוטה מה.) מביאה ברייתא הלומדת מהמילה "ומדדו" שבפסוק, שיש מצווה עצמית למדוד אפילו אם ברור מהי העיר הקרובה ביותר.

המשנה (שם מד:) כותבת:

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים או לעיר שאין בה בית דין לא היו עורפין.

אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד

הגמרא (מה:) מבארת שהתוספת- "אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין" מלמדת אותנו שלא להבין את המשפט שלפני זה באופן שאם נמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין אין עורפים כלל. במקום זה יש להבין שזקני אותה עיר שאין בה בית דין, הם אינם עורפים ולכן יש למדוד לעיר אחרת שיש בה בית דין.

לגבי הטעם שאם נמצא ההרוג סמוך לספר או לעיר של גויים, שאין עורפין כלל ועיקר חלקו התלמודים-

הבבלי (שם) כותב שהדבר נלמד מהנאמר "כי ימצא"- פרט למצוי. כלומר, בכדי להביא עגלה ערופה צריך שמקרה הרצח יהיה נדיר יחסית. לכן, כיוון שסמוך לעיר של גויים או לספר שכיחים מקרי רצח, אין מביאים עגלה ערופה על חלל שנמצא בסביבתם^[142].

לעומת זאת בירושלמי (הלכה ב) מבואר שסמוך לספר חזקה ששודדים (שאינם תושבי אף עיר) הרגוהו, וסמוך לעיר של גוים חזקה היא שגויים הרגוהו, ולכן אין טעם בהבאת עגלה^[143].

הרמב"ם כותב את הטעם המבואר בירושלמי^[144].

המשנה (מה:) כותבת עוד, שאין ירושלים מביאה עגלה ערפה. הגמרא (שם) מסבירה שטעם הדבר מהנאמר "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" ומכיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי שהיא אינה בכלל האדמה שניתנה לרשתה. הירושלמי (הלכה ו) מחיל דין זה אף לגבי ערי מקלט ואומר שאם ערי מקלט ניתנו כירושה ללויים הרי הן מביאות עגלה ערופה, אך אם הם ניתנו להם כ"בית דירה" בלבד, הרי הן, כירושלים, פטורות מעגלה ערופה.

רוב וקרוב

המשנה בבבא בתרא (כג:) עוסקת במקרה בו נמצא גוזל שנפל בין שני שובכים, ופוסקת שהגוזל שייך לבעל השובך הקרוב יותר. על דברי המשנה מחדש בגמרא רבי חנינא:

רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ואף על גב דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף.

כלומר, כאשר הגוזל נמצא קרוב יותר לאחד השובכים אך השובך השני מרובה יותר בגוזלים, הולכים אחר המרובה ומכריעים שמשם בא הגוזל, כיוון שרוב מול קרוב, הרוב עודף.

על דין זה מקשה רבי זירא, שהרי בדין עגלה ערופה אומרת התורה שהולכים אחר העיר הקרובה, ולכאורה מדובר אפילו כאשר ישנה עיר אחרת הרחוקה ממנה שהיא גם גדולה ממנה.

על כך עונה הגמרא- "בדליכא", כלומר, בתורה מדובר במקרה בו אין עיר גדולה יותר מהעיר הקרובה.

הגמרא ממשיכה ומקשה-

וליזיל בתר רובא דעלמא!

ועונה-

ביושבת בין ההרים

הראשונים חלקו בהבנת שאלת הגמרא מדוע לא הולכים אחר הרוב בעגלה ערופה, ואף בהבנת השאלה הבאה בגמרא- מדוע לא הולכים אחר "רובא דעלמא"-

הריטב"א מפרש שמתוך ההלכה הפסוקה, שהולכים אחר הרוב, לכאורה אין העיר הקרובה מביאה עגלה ערופה אפילו אם היא הגדולה ביותר באיזור, כאשר כל האחרות יחדיו גדולות ממנה, כיוון שיש לתלות שמהן בא הרוצח ולא ממנה. על דבר זה עונה הגמרא שמדובר בכגון שהיא הגדולה ביותר באיזור ואף גדולה מכל שכנותיה ביחד. ועדיין הגמרא מקשה שנלך אחר רוב אוכלוסיית העולם, שאינה שוכנת בעיר הקרובה, ועל זה התשובה- "ביושבת בין ההרים"- שמדובר בקובץ ערים מבודדות משאר העולם^[145].

אחרת מתבאר ברש"י, וביתר פירוט בתוספות רי"ד, המפרשים שהליכה אחר הרוב משמעותה היא העדפת העיר הגדולה יותר על פני העיר הקרובה יותר^[146], וזאת בניגוד למשתמע בפסוקים, המחייבים דווקא את העיר הקרובה להביא עגלה ערופה. על זאת באה התשובה- "בדליכא", כלומר, התורה דיברה במקום בו כל הערים שוות באוכלוסיה, ולכן יש להכריע על פי קירבה^[147].

בהתאמה מפרש התוס' רי"ד, שהאפשרות ללכת אחר "רובא דעלמא" משמעותה היא ללכת אחר אוכלוסיית העיר הגדולה ביותר בעולם, אף שהיא רחוקה מכאן^[148].

גם מלשון הרמב"ם משמע שהוא הולך כדברי רש"י, כיוון שמשמע מדבריו שרוב וקרוב הם שיקולים בהתלבטות בין שתי ערים, ולא בין עיר לשאר האוכלוסיה שבשכנותיה או בכל העולם כולו.

בשונה משאר הראשונים, הרמב"ם אינו כותב את התנאי של "יושבת בין ההרים", ומשמע שהוא אינו חושש לצורך ללכת אחר "רובא דעלמא". בהסבר הדבר כותב הכסף משנה, שנראה היה לרמב"ם שאין באמת הו"א שעיר מרוחקת, גדולה ככל שתהיה, תביא עגלה ערופה רק משום גודלה. בהתאמה, משתמע מלשון הרמב"ם שמודדים רק לערים שסביבות החלל, ופוסלים מראש את כל הערים האחרות אפילו אם הן גדולות, ואפילו אם האיזור אינו מבודד מהן^[149].

מחלוקת נוספת בין הראשונים נוגעת לשאלה האם עיר שאינה הקרובה ביותר יכולה להביא עגלה ערופה-

הרמב"ם פוסק שאם ישנה עיר מהערים אשר סביבות החלל שאינה הקרובה ביותר אך לעומת זאת אוכלוסיה הם הרבים ביותר, מביאה היא את העגלה ולא הקרובה.

לעומתו פוסק הרי"ד, שבמקרה שכזה הקרובה לא תביא משום שיש לתלות שהרוצח בא ממקום אחר, אך בנוסף, גם הרחוקה והגדולה יותר לא תביא עגלה, שכן הכתוב אומר שדווקא העיר הקרובה מביאה עגלה ולא עיר אחרת^[150].

נמצא ההרוג בין שתי ערים

הגמרא בבכורות (יז:) עוסקת בשאלת יכולת הדיוק של מדידה^[151]. בהמשך הסוגיה (שם יח.) מובאת מחלוקת תנאים:

נמצא מכוון בין שתי עיירות, ר' אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות

וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו

הגמרא מסבירה שכולם מסכימים שאם המרחק האמיתי אל שתי הערים הוא בדיוק אותו דבר, כל אחת מהערים מביאה עגלה ערופה. אלא שחלקו בשאלה האם ניתן לסמוך על כך שהמדידה העלתה שהמרחקים שווים. לרבי אליעזר ניתן לסמוך על המדידה, ואילו לחכמים עדיין לא יצאנו מידי ספק, שמא אחת הערים קרובה יותר מאשר חברתה, ולכן מביאים עגלה אחת ומתנים שאם באמת העיר הראשונה היא הקרובה יותר, תהא העגלה עליה, ואם השניה היא הקרובה יותר, תהא עליה^[152].

למרות ששיטת ר' אליעזר מופיעה כשיטה יחידאית במשנה בסוטה (מה:), פוסק הרמב"ם כשיטת חכמים.

לעומתו פסקו התוספות (שם בבכורות) והרא"ש (בתוספותיו סוטה מה:) שהלכה שניתן לצמצם בכל מדידה שהיא בשליטת אדם, ולכן במקרה דנן כל עיר מביאה עגלה, כר' אליעזר.

מאיזה איבר מודדים

במשנה בסוטה (מה:) חלקו התנאים באשר לנקודת הציון הספיציפית שממנה מודדים לערים-

מאין היו מודדין? רבי אליעזר אומר מטיבורו, רבי עקיבא אומר מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל- מצוארו.

בגמרא (שם) מוסבר שלדעת רבי עקיבא, עיקר חיותו של האדם באפו, ואילו לדעת רבי אליעזר, עיקר חיותו של האדם בטבורו^[153].

בירושלמי (הלכה ג) מבואר שלדעת רבי עקיבא יש למדוד מ"מקום הכרת הפנים" שהוא החוטם, ואילו לפי רבי אליעזר יש למדוד ממקום יצירת הוולד^[154].

לגבי שיטת רבי אליעזר בן יעקב, מביאה הגמרא פסוק הקושר את היותו של האדם חלל, דהיינו הרוג, עם פגיעה בצוארו^[155].

הרמב"ם פוסק כר' עקיבא.

גופו במקום אחד, וראשו במקום אחר

ועוד שם במשנה-

נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר הגוף אצל הראש

הגמרא (שם) מסבירה שמחלוקת זו אינה עוסקת, כמו המחלוקת שלעיל, במקום ממנו צריך למדוד (ראש או גוף), אלא בדין 'מת מצוה קנה מקומו'^[156]. כלומר, כאשר נמצא מת שאין לו קוברים, ויש לקבור אותו במקום בו נמצא, אך מאידך הראש נמצא במקום אחר מאשר הגוף, היכן צריך לקבור?

כמו כן משמע מהגמרא, שכולם מודים שהמקום בו נהרג החלל הוא המקום אותו "קנה" לקבורתו, אלא שרבי אליעזר אומר שהגוף נפל באותו מקום והראש התגלגל משם הלאה, ואילו ר' עקיבא סובר שהראש הוא שנפל במקומו, ואילו הגוף המשיך ללכת הלאה עד שהתמוטט.

הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא על פי הכלל שהלכה כר' עקיבא מחבירו.

הגדרת חלל

הברייתא (שם מה:) דורשת את המילה "חלל" שבפסוק-

"חלל"- ולא חנוק, "חלל"- ולא מפרפר

רש"י מסביר שחלל הוא דווקא ההרוג מחרב. באופן דומה (ואולי זהה) מסביר המלבי"ם שחלל הוא זה שמת מתוך שדם זב ממנו^[157].

המאירי מסביר שבחנוק אין ודאות שאדם אחר הרגו, ורק בחלל חרב ניתן לדעת שאדם אחר הרגו^[158].

לגבי ההמשך- "חלל ולא מפרפר", משמע שאם מצאו את ההרוג עוד לפני שמת, כאשר היה מפרפר, אין בו דין עגלה ערופה.

בירושלמי (סוטה פרק ט הלכה א) נאמר בדין זה-

ראוהו מפרפר כאן ובא לאחר זמן ולא מצאו אני אומר נעשו לו ניסים וחיה

ראוהו מפרכס כאן ובא ומצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא

על בסיס דברי הירושלמי האלה, מסביר המאירי, שאין מביאים על מפרפר משום שיכול להיות שיעשה לו נס ובכל זאת יחיה ומכל מקום משמע שלאחר שמת יש בו דין עגלה ערופה. עוד משמע מהירושלמי, שדין "חלל ולא מפרפר" אומר גם שאם מצאוהו מת בסופו של דבר, אין מודדים מהמקום בו ראוהו מפרפר, אלא מהמקום בו מצאוהו מוטל מת (אפילו אם מרוחקים הם זה מזה), למרות שקרוב לוודאי שמעשה הרצח אירע במקום בו ראוהו מפרפר^[159].

לעומת דברי המאירי, מלשון הרמב"ם יכול להשתמע שאם מצאוהו מפרפר, ומת לנגד עיני המוצאים, אין מביאים עליו עגלה ערופה כל עיקר, וכן פוסק המנחת חינוך (מצוה תקל אות א).

טמון, תלוי וצף

המשנה (שם מד:) מדייקת מלשון הפסוק שהחלל הנמצא צריך להיות מוטל על פני האדמה-

נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפין, שנאמר "באדמה"- ולא טמון בגל, "נופל"- ולא תלוי באילן, "בשדה"- ולא צף על פני המים.

בגמרא (מה.) נשאל אביי מה הדין כאשר נמצאו שני חללים אחד על השני. האם אין מודדים מהתחתון, כי נחשב הוא טמון, או שמא אין אומרים טמון כאשר דבר מה מכוסה באותו המין שלו. בדומה נשאל על העליון, האם אין מודדים ממנו, שהרי הוא "צף", או שמא אין אומרים שנחשב הוא צף אם הוא מצוי על דבר שבמינו.

אביי מנסה לענות מברייתא האמורה לגבי מצוות שכחה:

עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו (כלומר, על גבי עומר אחר) ושכחו. התחתון שכחה והעליון אינו שכחה.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: שניהן אינן שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף (=מונח על זה שתחתיו)

אביי מניח שכולם בברייתא מודים שטמון פטור משכחה, והמחלוקת היא האם טמון במינו נחשב טמון או לא, והיא היא השאלה אותה נשאל.

הגמרא דוחה ואומרת, שאפשר שכולם מודים שטמון במינו נחשב טמון, והמחלוקת היא על עצם הדין, האם השוכח עומר טמון חייב להשאירו לעניים.

הראב"ד סובר, שלא ניתן לענות על שאלת אביי מהגמרא, שכן הגמרא הסבירה שהוכחתו אינה הוכחה. בנוסף, מבואר ברש"י, שהגמרא הסבירה לפני כן שכולם מסכימים שבעומר העליון אין דין שיכחה לא משום שהוא צף, אלא משום שכבר החזיק בו וזכה בו, ולכן עצם ההוכחה של אביי אמורה רק לגבי שאלת טמון במינו ולא לעניין צף על מינו.

למרות זה, הרמב"ם פוסק שבמקרה של שני חללים זה על גב זה, מודדים מהעליון ולא מהתחתון, כך שהתחתון נחשב טמון למרות שהוא טמון במינו, ואילו העליון אינו נחשב צף.

הכסף משנה מסביר שהרמב"ם לומד את דינו מכך שנאמר בפירכת ההוכחה של אביי, שלכ"ע טמון במינו נחשב טמון, ובנוסף סובר הרמב"ם, כפשט לשון המשנה, ש"צף" הוא דווקא על פני המים^[160]. לכן החלל התחתון נחשב טמון ואין נוהגים בו דין עגלה ערופה, אך החלל העליון, כיוון שאינו צף על מים, נחשב כחלל המוטל באדמה, נוהגים בו דין עגלה ערופה ומודדים ממנו^[161].

דין "לא נודע מי הכהו"

הגמרא (מז:) מביאה ברייתא:

"לא נודע מי הכהו" הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין

הגמרא מסבירה, שזו הסיבה למשתמע מהמשנה (ראה להלן), שדי שיבוא עד אחר, ואפילו אשה ואפילו פסול לעדות, ויאמר שהוא ראה את הרצח, בכדי שלא יערפו עגלה.

עד שראה את הרצח

הגמרא (שם מז:) מביאה ברייתא המרחיבה דברים דומים שנאמרו במשנה (מז.)-

משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק

משרבו הרוצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה

רש"י מסביר את המשפט הראשון- "רבו הרוצחנין" הוא מצב בו כולם מכירים את האנשים הרגילים לרצוח, וכיוון שכך אין מביאים עגלה ערופה, הבאה רק במצב של "לא נודע מי הכהו".

הרמב"ם מסביר, על פי הסיפא, שמדובר דווקא ברוצחים בגלוי, ולכן חזקה שמישהו ראה את הרצח. כלומר, אף שאיננו חושדים במישהו ספיציפי, ואף שאין עד מסויים שבא ומעיד שהוא ראה את הרצח, כיוון שרוב מעשי הרצח נעשים כשמישהו עד להם, לא מתקיים התנאי של "לא נודע מי הכהו" ואין מביאים עגלה^[162].

שני עדים המכחישים זה את זה בעדות על הרצח

נאמר במשנה (מז.):

עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראית,

אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית -

היו עורפין.

כלומר, כפי שמבואר לעיל, די בעד אחד, ואפילו אשה או עבד, המעיד שראה את הרצח בכדי שלא יביאו עגלה ערופה. אמנם, אם עד זה מוכחש בידי עד אחר, חוזר הדין לקדמותו, כאילו אין עדים כלל, ועורפים.

הגמרא מקשה על כך מדינו של עולא:

והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים

כלומר, כיוון שהתורה האמינה לעד אחד במקרה דנן, צריך הוא להיחשב כשני עדים, ואז העד המכחישו נחשב כעד אחד המכחיש שנים, ואין הכחשתו הכחשה.

בגמרא מובאות שתי אפשרויות להבין את המשנה לאור דין זה-

ר' יצחק- לגרוס במשנה במקום "היו עורפים", "לא היו עורפים".

ר' חייא- במשנה מדובר במקרה בו באו שני העדים בו זמנית, אך באמת אם בא עד אחד, העיד שראה את הרצח, נתקבלה עדותו ויצא, הרי הוא נחשב כשני עדים, ואם יבוא עכשיו אחר ויכחישו, לא נאמין לו ולא נערוף עגלה.

הרמב"ם פוסק כר' חייא, שיש הבדל בין אם באו בבת אחת לבין אם באו זה אחר זה. ושדברי עולא, שעד אחד נחשב כשנים אמורים רק אם בא אותו עד מתחילה, ורק אם מדובר בעד אחד כשר (ראה להלן).

ההבדל בין הכחשה בעד אחד ובפסולי עדות (כגון נשים ועבדים)

ראינו לעיל, את דברי עולא, לפי הבנת ר' חייא, שבכל מקום שהאמינה תורה לעד אחד, והעיד העד, ונתקבלה עדותו בבית דין, הרי כוחה של העדות כעדות שניים, ולכן אם בא עד נוסף לאחר מכן, ומכחיש את הראשון, אין מקבלים את עדותו.

המשנה (מז.) מתייחסת גם למקרה של "שנים מול אחד"-

עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית- היו עורפין,

שנים אומרים ראינו ואחד אומר להן לא ראיתם- לא היו עורפין

במשפט הראשון נאמר, שאם עד אחד אומר שראה את הרצח, ושנים אחרים מכחישים אותו, מאמינים לשנים, ועורפים. הגמרא מקשה מכאן על ר' חייא, שהרי לפיו, אם באו כולם ביחד, די בעד אחד, בכדי לסתור את דברי הראשון, ולמה צריך שנים?^[163]

כתשובה מעלה הגמרא שתי אפשרויות:

"אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד".

"ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כי אחד דמיין והכא במאי עסקינן כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי".

כלומר לפי האפשרות הראשונה המקרים במשנה של עד אחד מול שני עדים עוסקים בשני עדים מול עד אחד שכולם פסולים (או נשים). במקרה זה המשנה מבטאת את דברי רבי נחמיה שאמר שהיכן שעד אחד נאמן הולכים אחר רוב דעות^[164].

האפשרות השניה מינורית יותר בפירוש דברי רבי נחמיה, ולפיה אם בא עד אחד כשר ולעומתו כמה פסולים (למשל נשים) אין הולכים על פי הרוב אלא הרי זה כמחצה על מחצה ("פלגא ופלגא"). הולכים על פי הרוב רק אם שתי קבוצות של עדים פסולים מכחישות זו את זו.

רש"י מפרש שהאפשרות השניה הנ"ל נובעת משילוב של דברי רבי נחמיה ושל עולא. כלומר, אם בא עד אחד כשר מתחילה, ונתקבלה עדותו, הרי הוא כשנים (כדברי עולא), ועדותו גוברת על הפסולים שבאו אחריו. לפי הסבר זה, דברי הגמרא שעד אחד כשר מול כמה פסולים הם כ"פלגא ופלגא" נאמרים כאשר באו כולם ביחד. רק כאשר קבוצה של פסולים מכחישה קבוצה אחרת של פסולים הולכים לפי הרוב, כפי דברי ר' נחמיה. באופן דומה עולה מפסק הרמב"ם (הלכה טז) שכתב שעד אחד כשר שבא מתחילה חשוב כשניים, אם לא בא מתחילה ויש מולו כמה פסולים הרי זה "פלגא ופלגא" ואם בשתי הקבוצות ישנם רק עדים פסולים הולכים על פי הרוב.

הראב"ד חולק על פירוש זה. לדעתו דין עד אחד כשר שווה לעד אחד פסול ולכן אין לחלק בין עד כשר לבין אשה. לדבר זה שתי השלכות שבכל אחת מהן חולק הראב"ד על דברי הרמב"ם שהובאו לעיל-

לדעת הראב"ד יש להבין את דברי ר' חייא (שאם בא עד אחד מתחילה ונתקבלה עדותו הרי הוא כשנים), כאמורים גם במקרה שאותו העד הוא אשה. במילים אחרות, הכלל של עולא, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים כוונתו שכל מי שכשר לעדות בעגלה ערופה נחשב כשנים. שיטה זו חולקת על הרמב"ם ועל רש"י הסוברים שרק עד אחד כשר נחשב כשנים.

כאשר ישנן כמה נשים מול עד אחד כשר (וכולם באו ביחד) שווה הדבר למקרה של כמה נשים מול אשה אחת, והולכים על פי הרוב. כאמור, גם דברים אלה חלוקים על דברי רש"י והרמב"ם הסוברים שעד אחד כשר שקול כנגד קבוצה גדולה של עדים פסולים^[165].